הסתכלת היום אל השמים?

מרסלינו דה סאוטואולה היה ארכיאולוג חובב. בשנת 1875 הוא החל לחפור בתוך מערה באַלְטָמִירה, בחוף הצפוני של ספרד, בתקווה לגלות שם מימצאים מתקופות עתיקות. לצערו הרב ההשקעה לא הניבה דבר.
כעבור ארבע שנים חזר לשם שוב, כשהפעם הצטרפה אליו בתו בת התשע, מריה. בשעה שהאב נבר במצבורי אבנים שוטטה הילדה לבדה במערה ולתדהמתה ראתה צורות מעניינות על התקרה. "תסתכל, אבא, שוורים", אמרה. למעשה היו אלו ביזונים, ומה שהתגלה לעיניה היה אחת התגליות הגדולות ביותר של אומנות פרהיסטורית. ציורי קיר יפהפיים המתוארכים ללפני שלושים אלף שנה!
מה שמדהים הוא שסאוטואולה חפר במערה הזו במשך ארבע שנים. פעמים אינספור פסע או ישב ממש מתחת לאוצר שמעליו, אך מעולם לא ראה אותו. להחמצה היתה סיבה אחת: הוא לא הביט למעלה...

להסתער אל המטרות
החיים הם סוג של מירוץ. הפנים מופנות קדימה והאדם מצוי בדהירה מתמדת. מציב מטרות ומסתער לעברן.
ואם כך היה בעבר, זה נכון עוד יותר בעידן המודרני. האדם שרוי ב'מולטי-טאסקינג' בלתי פוסק, מתזז מִדָבר לדבר ומנסה להספיק כמה שיותר.
אין ספק שהדרך האינטנסיבית הזו מניבה פירות ומביאה להישגים מרשימים. אך מצד שני, אי אפשר להתעלם מחסרונותיה.
היא מתמקדת בלעשות יותר מאשר בלהיות.
בלהספיק יותר מאשר בלהרגיש סיפוק.
במה שיש לי יותר מאשר במי שאני.
הריצה הזו מביאה גם לשחיקה מהירה ועייפות וגורמת לחיות את החיים ברובד שיטחי שמחמיץ את מה שמעבר לו. ייתכן שיש אוצרות גדולים ממש מעל הראש, אבל אתה פשוט לא תראה אותם...

ציר החיים
כשיעקב אבינו יוצא למסע חייו ועוזב את מולדתו בדרך להקים בית, הוא חולם על סולם. כזה המוצב ארצה אבל ראשו מגיע השמימה (בראשית כח,יב). רמוז כאן מסר עמוק: הציר המרכזי עליו צריכים לנוע החיים אינו לרוחב אלא לגובה. כיווּן ההתקדמות והעשייה שלנו אינו רק מדרום לצפון או ממערב למזרח, אלא בעיקר מן הארץ לשמים. יש לחיות את החיים לא רק במימד השטח שלהם, אלא במימד העומק. לא רק ברובד החומר והגוף, אלא מתוך חיבור לרוח ולנשמה.
ריבון העולם העניק לעם ישראל ארץ מיוחדת שאינה כמצרים בה מי הנילוס שופעים וזמינים בכל עת. הוא בירך אותנו בארץ הרים וגבעות התלויה לחלוטין במטר השמים. ארץ הכופה על יושביה להביט למעלה כל הזמן. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ,כו).
מאות שנים לאחר מכן עלה משה רבינו לראש הגבעה ונשא ידיו אל השמים (שמות יז, יא-יב). במרחב שלפניו נאבקו לוחמי ישראל כנגד האויב העמלקי האכזר. הם התרכזו במשימתם להביס את האויב אבל לא שכחו להרים עיניהם אל ידיו של משה, להיזכר למען מה הם נלחמים, ולנצח (משנה ראש השנה ג,ח).

למצוא את השמים שלך
יום אחד עמד רבי נחמן והשקיף מחלון ביתו. הוא ראה את אחד מחסידיו העניים שהעשיר לפתע, הולך בבהילות לעבר השוק וראשו עמוס במחשבות טורדות. רבי נחמן קרא בשמו והזמין אותו להיכנס לרגע לביתו. לאחר שנכנס רבי נחמן שאלו: "האם עצרת לרגע היום? האם הסתכלת היום אל השמים?". החסיד ענה כי לצערו היה כה עסוק עד שלא היה יכול לעצור אפילו לרגע.
אמר לו רבי נחמן: "התבונן מבעד לחלון. רואה אתה את כל הדוכנים, הסחורות הצבעוניות והאנשים המתרוצצים ביניהם? דע לך כי בעוד חמישים שנה אני ואתה לא נהיה כבר בעולם, ובכל זאת יהיה כאן שוק אחר עם סחורות אחרות ואנשים אחרים אשר גם הם ירגישו כה טרודים ועסוקים עד כי ידמה להם שאין הם יכולים לעצור אפילו לרגע. אם כן, אמור לי, להיכן אתה ממהר? האינך יכול לעצור קמעא ולהתבונן אל השמים?".

מה הם אותם 'שמים'?
מסתבר שיש יותר מתשובה אחת לשאלה הזו, וכל אדם יענה עליה אחרת.
שמים יכולים להיות תפילה או שבת, שיעור יומי או טיול בחיק הטבע, זמן של התבודדות או סתם לעצור, לנשום עמוק ולהביט אל הרקיע. האדם חייב לתת לעצמו מתנה יקרת ערך: נקודות עצירה ומרווחי נשימה שיאפשרו לו להתבונן, להעמיק, לבחון ולהפנים. עליו לזכור שלא תמיד מי שרץ מהר יותר, מגיע קודם אל היעד. כי האתגר הגדול אינו רק לחיות את החיים אלא לזכות ל'טעם החיים'.